פסק-דין בתיק ע"פ 9825/05

1.       לפנינו ערעור המאשימה על גזר-דינו של בית-משפט השלום בירושלים ( כב' השופט ח' לי-רן) בת"פ 3531/03, מיום 28.9.05, לפיו בוטלה הרשעת המשיב מיום 25.9.05 בעבירות של שהייה בישראל שלא כדין והסעת שני תושבי שטחים שאין בידם אישורי שהייה כדין, ודינו נגזר, ללא הרשעה בדין, לחתימה על התחייבות על סך 1,500 ש"ח, שלא לעבור בתוך שנתיים מיום גזר-הדין עבירה שעניינה הסעת שוהה בלתי חוקי.

2.       המשיב הנו יליד 1969, נשוי לתושבת ישראל ואב לחמישה ילדים. הוא רשום במרשם האוכלוסין של אזור יהודה ושומרון (להלן - האזור), אך מתגורר שלא כדין בישראל מאז נישואיו לפני כשתיים-עשרה שנה. רעייתו הגישה בשעתו בקשה להסדרת מעמדו בישראל במסגרת הליך של איחוד משפחות, אך הבקשה נדחתה בחודש אוגוסט 2003. בני הזוג הגישו לאחרונה בקשה חדשה לאיחוד משפחות.

3.       בית-משפט קמא קבע, על-יסוד הודאתו של המשיב, כי הלה ביצע עבירות של שהייה בישראל שלא כדין והסעה שלא כדין של תושב האזור - לפי סעיפים 12(1) ו-12א(ג1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן - החוק). על-פי עובדות כתב-האישום, העומדות ביסוד ההודאה והקביעה הנ"ל, הסיע המשיב ביום 6.3.03 ברכבה של רעייתו, משכונת ג'בל מוכבר לשכונת קטמון בירושלים, שני תושבי אזור ששהו בישראל שלא כדין.

4.       בגזר-דינו, ציין בית-משפט קמא, כי העבירות הנדונות נפוצות, כי פגיעתן ביכולתה של המדינה לנטר את הבאים בגבולותיה היא משמעותית, וכי נשקפת מהן מידה של סכנה לשלום הציבור וביטחונו. עם זאת, מצא בית-משפט קמא בנסיבות המקרה הנדון שלא להרשיע את המשיב, הואיל וסבר כי הרשעה בדין עלולה להכשיל את הסדרת מעמדו של המשיב בישראל במסגרת הבקשה שהגיש לאיחוד משפחות.

5.       ב"כ המערערת טוענת, כי שגה בית-משפט קמא בהחלטתו שלא להרשיע את המשיב, ועותרת להטלת עונש של מאסר בפועל לריצוי של ממש, ולו לתקופה קצרה. לגרסתה, העבירות הנדונות מחייבות הרשעה בדין והטלת עונש מאסר בפועל, בשל הסיכון הנשקף מהן לביטחון הציבור. היא מוסיפה ומציינת, כי הרשעת המשיב בעבירה הנדונה אינה פוסלת באופן קטגורי את האפשרות לקבלת מעמד בישראל במסגרת הליך של איחוד משפחות, שכן משרד הפנים בוחן כל מקרה לגופו.

6.       ב"כ המשיב ביקש להותיר את גזר-דינו של בית-משפט קמא על כנו, והתקשה להבהיר על-יסוד מה סבר כי הרשעה בדין תסכל את אפשרותו של המשיב לזכות במעמד של תושב המדינה במסגרת הליך של איחוד משפחות.

7.       ערעור זה בדין יסודו.

          ותחילה לשאלת ההרשעה בדין. שגה בית-משפט קמא, בהיבט המשפטי, משסבר כי ניתן לסיים הליך פלילי בדרך של התחייבות להימנע מעבירה, ללא הרשעה. כבר פסקנו, כי מתן גזר-דין, ללא הרשעה בדין, אפשרי רק אם מוטל על הנאשם צו מבחן או חיוב בשירות לתועלת הציבור, וכי לא ניתן לגזור דינו של נאשם, ללא הרשעה, לחיוב בחתימה על התחייבות (ע"פ (י-ם) 8466/04 נועם פדרמן נ' מעתצם טיבי - פסק דין מיום 16.6.05, טרם פורסם).

8.       סבורים אנו, כי גם לגופו של עניין שגה בית-משפט קמא בהחלטתו כי נסיבות המקרה מצדיקות הימנעות מהרשעה. ההלכה הפסוקה מורה, כי " הימנעות מהרשעה אפשרית בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים..." (ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337, בעמ' 342). עוד נקבע בפסיקה, כי " באשר לנאשמים בגירים... רק נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר, תצדקנה סטייה מחובת מיצוי הדין בדרך הרשעת העבריין" (ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, תקדין-עליון 2000 (3), 512). בענייננו, מהות העבירה והסיכון הנשקף ממנה לביטחון הציבור, מחייבים גינוייה והוקעתה בדרך של הרשעה בדין. טענת המשיב, לפיה ההרשעה תחסום את דרכו להשתלב בעתיד בהליך של איחוד משפחות, נעדרת בסיס, ומכל מקום אין בה כדי להצדיק נקיטה בסנקציה ללא הרשעה. אשר על כן, שגה בית-משפט קמא בהחלטתו שלא להרשיע את המשיב.

9.       ומכאן לעניין העונש.

הלכה היא, כי ככלל יש להטיל על מי שהורשע בעבירה לפי סעיף 12א לחוק, עונש מאסר שירוצה מאחורי סורג ובריח (רע"פ 5198/01 חטיב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 769), וכי בית-משפט יסטה מכלל זה אך בנסיבות חריגות ומיוחדות.

          כפי שכבר צוין בשורה ארוכה של פסקי-דין שניתנו בבית-משפט זה, העבירות של הסעת שוהים בלתי חוקיים, כמו גם העבירות של העסקת שוהים שלא כדין בישראל, פשו במקומותינו באופן המעורר דאגה, בשל פוטנציאל הסיכון הממשי הטמון בשל כך לביטחון חייהם של תושבי המדינה. בעבירות בהן עסקינן, אף בעיתויין הנוכחי, נסיבות אישיות, כאלו או אחרות, למעט אלו החריגות ויוצאות הדופן ביותר, חייבות לסגת מפני האינטרס הציבורי הכללי, המחייב תגובה עונשית חמורה וקשה. עוד נקבע בפסקי-הדין, כי בעבירות אלו יש למצות את הדין באופן שיבטא את תרומת בתי-המשפט להדברת הנגע החמור, וכי תרומה שכזו לא תמוצה אלא-אם-כן יישלח מבצע העבירה אל בין כותלי הכלא, אף ללא אפשרות של המרת המאסר לריצוי בעבודות שירות (ראו למשל: ע"פ (י-ם) 8695/04 מדינת ישראל נ' אברהים מחמיר; ע"פ (י-ם) 8588/04 מדינת ישראל נ' חמזה גרדאת; ע"פ 9046/05 (י-ם) מדינת ישראל נ' חארת אבו אלאעמל - לא פורסמו).

נוכח השיקולים האמורים, ועל רקע הלכת חטיב, נקבע בשורה ארוכה של פסקי-דין שניתנו בבית-משפט זה, כי העונש הראוי בגין עבירות לפי סעיף 12א לחוק הוא מאסר של ממש. עוד יודגש ויובהר, כי עמדה עונשית זו שרירה ותקפה גם לעת הזו, שבה לשמחת הכל אמנם ירד היקף פיגועי הטרור, אך הסיכון הממשי להתרחשותם טרם הופג לצערנו, ורעם הפיגוע האחרון בנתניה הוכיח הדבר, לדאבון הלב.

בקשות רשות ערעור, שהוגשו על-ידי נאשמים, על פסקי-דין שניתנו בבית-משפט זה, שבהם הוטלו מאסרים בפועל לריצוי של ממש, נדחו פעם אחר פעם על-ידי בית-המשפט העליון (ראו למשל: החלטת כב' השופט עדיאל מיום 24.10.04 ברע"פ 9475/04; החלטתה של כב' השופטת חיות מיום 30.11.04 ברע"פ 10706/04; החלטתו של כב' השופט ג'ובראן מיום 3.3.905, ברע"פ 10730/04; החלטתה של כב' השופטת ביניש מיום 17.4.05 ברע"פ 3460/05; החלטתה של כב' השופטת פרוקצ'יה מיום 4.5.05 ברע"פ 3661/05; והחלטותיו של כב' השופט לוי מיום 19.5.05 ברע"פ 4644/05 ומיום 30.6.05 ברע"פ 5833/05.

10.     על-רקע אמות המידה העונשיות שנקבעו בפסיקה, ובהתחשב בכך שכערכאת ערעור לא נמצה הדין עם המשיב, ובפרט כאשר בית-משפט קמא נמנע מלהרשיעו בדין, אנו סבורים כי עונש של חודש מאסר בפועל, בצד מאסר מותנה, יהלום את מכלול הנסיבות.

11.     על-יסוד האמור לעיל, מתקבל ערעורה של המאשימה, ואנו מרשיעים את המשיב בעבירות לפי סעיפים 12(1) ו-12א(ג1) לחוק הכניסה לישראל, וגוזרים את דינו לשלושים ימי מאסר בפועל, ולחודשיים מאסר על תנאי שלא יעבור תוך שנתיים מהיום עבירה לפי חוק הכניסה לישראל.

          המשיב יתייצב לריצוי עונש המאסר ביום 15.1.2006 בשעה 08:30 בבית המעצר של משטרת מחוז ירושלים.

ניתן היום, י"ב בכסלו התשס"ו (13 בדצמבר 2005), בהעדר הצדדים.

 ס ג ן  נ ש י א                                                    ש ו פ ט                                            ש ו פ ט